פסק-דין בתיק בע"מ 1179/13

השופטת א' חיות:

           שתי בקשות רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופטים ש' דברת, ר' יפה-כץ וא' ואגו) בו דחה שני ערעורים שהגישו המבקשים על פסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה בבאר-שבע (כבוד השופט י' טישלר) שהכריז על ילדיהם בני-אימוץ.

           בהסכמה, ניתנה רשות ערעור ודנו בבקשות כבערעור על פי הרשות שניתנה. ביום 30.7.2013, סמוך לאחר קבלת חוות-הדעת המסכמת מאת מכון שלם, אליה נתייחס בהרחבה להלן, ובשל דחיפות העניין ניתן על ידנו בלא נימוקים פסק-דין הדוחה את הערעורים. עתה נפרט את נימוקינו ואלה הם:

עובדות המקרה

1.        בחודשים אוגוסט וספטמבר 2006 התקבלו דיווחים אצל שירותי הרווחה המעידים על מגבלה קוגניטיבית של המבקשת בבע"מ 2118/13 (להלן: האם או המבקשת), המתגוררת בגפה בבאר-שבע, ונמצא כי היא סובלת מסכיזופרניה. ביום 4.10.2006 נולד בנה הבכור ל' (להלן: ל'), ובמהלך השנים 2007-2008 התקבלו בשירותי הרווחה מספר דיווחים שעוררו דאגה בדבר מצבו ובדבר תפקודה של האם. בין השאר, נמצא בביקורי בית שנערכו בביתה כי ל' אינו לבוש בהתאמה למזג האוויר וכי הבית מוזנח ואין בו אוכל או חימום. ביום 14.1.2008 דיווחה המפקחת האזורית של טיפת חלב כי גורמי מקצוע התרשמו שעקב מחלת הנפש של האם היא אינה מסוגלת לטפל בל' וביום 24.3.2008 קבע בית המשפט לנוער כי ל' הוא "קטין נזקק" והוא שולב ב"מעון רב תכליתי". יומיים לאחר מכן, ילדה המבקשת בן נוסף, א' (להלן: א'), וגורמי הרווחה המשיכו לנהל מעקב אחר המבקשת ושני בניה. במהלך חודש יוני 2008 נזקק א' מספר פעמים לטיפול רפואי ולבסוף אושפז בבית החולים עקב הזנחה. כתוצאה מכך קבע בית המשפט לנוער כי א' יועבר באופן מיידי ל"משפחת קלט" וביום 22.7.2008 אף נתן בית המשפט לנוער צווים להוצאת שני הילדים ממשמורתה של המבקשת ולהעברתם למשמורת רשות הסעד. צווים אלה הוארכו מעת לעת. ביום 12.3.2009 נולד למבקשת בן שלישי, נ' (להלן: נ'). חמישה ימים לאחר מכן קבע בית המשפט לנוער כי הוא יוצא ממשמורתה של המבקשת לאחר שזו חוותה התקף פסיכוטי וביום 16.3.2009, ניתן צו נוסף לבקשת היועץ המשפטי לממשלה (להלן: המשיב), הממנה את הקרן לטיפול בחסויים כאפוטרופא זמנית של המבקשת לתקופה של שנתיים. מדיווחים חוזרים של גורמי הרווחה התברר כי המבקשת אינה מקפידה על נטילת התרופות הפסיכיאטריות שניתנו לה ובחודש נובמבר 2009 התאשפזה המבקשת מרצונה בעקבות מצב פסיכוטי חריף, הזיות ומחשבות אובדניות.

           במהלך שנת 2009 ניסו שירותי הרווחה ליצור קשר עם המבקש בבע"מ 1179/13 (להלן: האב או המבקש) בשל טענת המבקשת כי קיימה עימו קשר זוגי לסירוגין וכי הוא אביהם של שלושת הילדים. ביום 3.11.2009, לאחר שלא הופיע לשתי פגישות קודמות שתואמו עימו, נפגש המבקש עם עובדים סוציאליים מטעם שירותי הרווחה וטען בפניהם כי הוא אינו בטוח שילדי המבקשת הם אכן ילדיו וכי אינו יכול לעמוד בעלותה של בדיקת רקמות. עם זאת המבקש הודיע כי היה ויתברר שאכן מדובר בילדיו, בכוונתו לבקש עזרה ממשפחתו על מנת לגדלם.

הליכים קודמים

2.        ביום 6.5.2010 הגיש המשיב בקשה לבית המשפט לענייני משפחה להכריז על שלושת ילדי המבקשת בני-אימוץ כלפיה וכלפי המבקש. כחודשיים לאחר מכן ולאחר שבית המשפט לענייני משפחה מינה לו עורכת דין, הגיש המבקש ביום 11.7.2010 תביעת אבהות לבית המשפט לענייני משפחה במסגרתה נערכה לו בדיקת רקמות ונמצא כי הוא אביהם של שני הבנים הצעירים (א' ונ'), אך לא של ל'. על כן תיקן המשיב את בקשתו וביקש כי שלושת הילדים יוכרזו בני-אימוץ ביחס למבקשת, וכי שני הבנים הצעירים יוכרזו בני-אימוץ ביחס למבקש.

           בית המשפט לענייני משפחה קיבל את הבקשה וקבע כי יש להכריז על שלושת הילדים בני-אימוץ ביחס להוריהם. אשר למבקשת, קבע בית המשפט לענייני משפחה כי הוא מאמץ את חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר גבריאל וייל (להלן: ד"ר וייל), שקבע כי היא אישה מוגבלת קוגניטיבית, אישיותית-רגשית, חברתית, תפקודית ותעסוקתית, וכי מסוגלותה לגדל את ילדיה היא לקויה, ואינה ניתנת לשינוי בעתיד הנראה לעין באמצעים טיפוליים מקובלים. ד"ר וייל סבר כי קשייה ההוריים של המבקשת נובעים מרמתה התפקודית הנמוכה ואינם מתמצים במחלת הסכיזופרניה ממנה היא סובלת. באמצו את חוות-דעתו של ד"ר וייל קבע בית המשפט לענייני משפחה עוד כי המבקשת אמנם העידה בפניו באופן קולח וקוהרנטי אך סבר כי יש להעדיף את חוות הדעת המקצועית של ד"ר וייל שניתחה את אישיות המבקשת ואת מסוגלותה ההורית, על פני הרושם שעשוי היה להיווצר מעדותה. בית המשפט לענייני משפחה הוסיף וציין כי גם בעדותה של המבקשת ניתן לאתר אמירות היוצרות רושם של תפישת מציאות לא ריאלית. במישור הפרוצדוראלי דחה בית המשפט לענייני משפחה את טענת המבקשת כי היה על המשיב להביא לעדות כל אחד ואחד מעובדי שירותי הרווחה שדו"ח מטעמו צורף לבקשת האימוץ ולשיטתו אין פסול בכך שהעובדים שהעידו בפניו הסתמכו גם על אינפורמציה שקיבלו מחבריהם שלא העידו. בשל כל זאת, פסק בית המשפט לענייני משפחה כי שלושת הילדים יוכרו כבני-אימוץ ביחס לאימם, על-פי סעיף 13(א)(7) לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981 (להלן: חוק האימוץ).

3.        ביחס למבקש אימץ בית המשפט לענייני משפחה את מסקנותיו של המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר דניאל גוטליב (להלן: ד"ר גוטליב) אשר ציין כי שקל תחילה להמליץ להותיר את שני בניו של המבקש בחזקתו, אך לאחר שהתרשם שמדובר בילדים עם צרכים רפואיים, רגשיים והתפתחותיים מיוחדים, הגיע למסקנה כי אין למבקש "את כוחות הנפש הנדרשים, את רמת התובנה או את היכולת הטכנית" לתת מענה לצרכיהם. בית המשפט קיבל את קביעתו של ד"ר גוטליב כי אף שאחיו ואימו של המבקש הביעו נכונות לסייע לו לגדל את הילדים, לא נראה כי מדובר במחויבות מלאה וטוטאלית, והסיכוי שכוונתם הטובה תתורגם למעשה - אינו גבוה. בשל כך קבע בית המשפט לענייני משפחה כי אף שד"ר גוטליב ראה במבקש אדם רגוע, אדיב ונינוח יש לאמץ את מסקנתו הסופית כי המבקש אינו כשיר להיות אב לילדיו. לבסוף, קבע בית המשפט לענייני משפחה כי הסיכוי ששלושת הילדים יחלו במחלת נפש עקב המטען הגנטי שירשו מאימם הוא גבוה ועל כן, יש חשיבות מיוחדת לכך שהם יועברו למסגרת חיים קבועה ויציבה שתשפיע לטובה על מצבם הנפשי. בית המשפט לענייני משפחה הכריז, אפוא, על נ' וא' כבני-אימוץ גם כלפי אביהם. בשולי הדברים, הוסיף בית המשפט וציין כי לא נמצאו לו טעמים מיוחדים להורות על אימוץ "פתוח" ולכן יש להורות על אימוץ "סגור", כבקשת המשיב.

4.        הן המבקשת הן המבקש ערערו לבית המשפט המחוזי על פסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה. המבקשת ביקשה לצרף חוות דעת מומחה מטעמה להליך הערעור, בה נאמר כי מצבה הנפשי התייצב ורמת התפקוד שלה עלתה. בשל כך, ובשל ספקות שהעלו המבקש והמבקשת כאחד לגבי חוות הדעת שהוגשו לבית המשפט לענייני משפחה, החליט בית המשפט המחוזי למנות את ד"ר דפנה אדר (להלן: ד"ר אדר) כמומחית מטעם בית המשפט והורה לה לבחון מחדש את מסוגלותם ההורית של שני המבקשים. בחוות-דעתה מיום 23.12.2012 קבעה ד"ר אדר שהמבקשת זקוקה לסיוע בכל מישורי חייה ואין לה מסוגלות לגידול ילדים התלויים בה לרווחתם. על-פי ד"ר אדר, מסוגלותה ההורית של המבקשת כה לקויה עד שלא ניתן להעלותה לרמה של "יכולת דאגה סבירה". ביחס למבקש, ציינה ד"ר אדר כי הוא נמנע מליטול חלק כלשהו בחיי בניו לפני שהוכחה אבהותו, לא הביע כל דאגה לשלומם בעבר, ואינו מצטער על כך כיום. עוד הוסיפה ד"ר אדר כי המבקש אינו מודע לרמת המאמץ הדרושה כדי לדאוג לצרכי ילדיו וכי הוא אינו מסוגל לספק להם את צרכיהם הנפשיים והתפתחותיים הבסיסיים. בנוסף ציינה ד"ר אדר כי התפתחותם של בני המבקש מעוכבת והתנהגותם חריגה ובשל כך הם זקוקים לטיפול אינטנסיבי ולמסגרת יציבה ותומכת. לפיכך קבעה ד"ר אדר כי גם למבקש מסוגלות הורית לקויה שאיננה ניתנת לשיקום עד לרמה של "יכולת דאגה סבירה".

           מאחר שחוות דעתה של ד"ר אדר תומכת במרבית מסקנותיו של ד"ר וייל ביחס למבקשת, קבע בית המשפט המחוזי כי אין מנוס מלקבוע שהיא אינה מסוגלת לדאוג לרווחת ילדיה. על-פי בית המשפט המחוזי המבקשת אינה מסוגלת לגדל ילדים בעלי צרכים רגילים, ועל אחת כמה וכמה שאינה מסוגלת להתמודד עם הצרכים המיוחדים של ילדיה. אשר למבקש, קבע בית המשפט המחוזי כי הוא אינו מביע צער על התכחשותו לילדיו בעבר, ואף טוען כי התנהלותו זו הוכחה כנכונה וכי נמצא לבסוף של' אינו בנו. התעלמות המבקש מן הסיכוי שא' ונ' הם ילדיו, קבע בית המשפט המחוזי, משליך על הערכת מסוגלותו כהורה והיא אף זו שהובילה לכך שלא ניתנה לו הזדמנות בפועל לגדל אותם. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי יש לקבל את מסקנות ד"ר גוטליב וד"ר אדר, החופפות ברובן, אשר מצביעות על כך שהמבקש נעדר את הכוחות והמשאבים הנדרשים על מנת לגדל לבדו שני ילדים בעלי צרכים מיוחדים. בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי שני המומחים סברו שלא ניתן לסמוך על האפשרות שבני משפחתו של המבקש יתנו לו את הסיוע הנדרש לו ולפיכך קבע כי אף שהמבקש הוא אדם נורמטיבי המתפקד באופן תקין, אין לו מסוגלות הורית לגדל את שני בניו ואישר את קביעתו של בית המשפט לענייני משפחה לפיה יש להכריז עליהם כבני-אימוץ כלפי המבקש.

5.        בשולי הדברים, התייחס בית המשפט המחוזי לטענות המבקשת בדבר אי-קבילותן של חלק מהראיות שהוצגו, וקבע כי בית המשפט לענייני משפחה אינו מחויב לדיני הראיות הרגילים, והסתמכותו על מסמכים שעורכיהם לא העידו בבית המשפט הייתה נכונה. אשר לבקשתם של האב והאם לחקור את ד"ר אדר, קבע בית המשפט המחוזי כי בפניו כמו בפני בית המשפט לענייני משפחה ניתן לחקור מומחה על תצהירו רק ברשות בית המשפט, וכי הצדדים לא הגישו שאלות הבהרה לד"ר אדר שחוות דעתה תואמת ברובה לחוות הדעת של ד"ר וייל וד"ר גוטליב, אשר נחקרו בבית המשפט לענייני משפחה. מטעמים אלה, כך קבע בית המשפט המחוזי, לא היה מקום לאפשר את חקירתה של ד"ר אדר בפניו. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי בהחלטתו שלא להתיר את חקירת ד"ר אדר ניתן משקל גם לעובדה שהליכי האימוץ החלו עוד ביום 6.5.2010 והגיעה העת לסיימם בהדגישו כי ד"ר אדר מונתה רק בשל ספק קל ביותר שמא יש שינוי לטובה במסוגלות של אחד ההורים, אך משנמצא כי היא מסכימה עם המומחים הקודמים, לא היה טעם להאריך בחקירתה. לבסוף, דחה בית המשפט המחוזי גם את בקשתם החלופית של המבקשת ושל המבקש להורות על אימוץ פתוח, בקובעו כי כל המומחים ציינו שרק אימוץ סגור יאפשר לקטינים התנהלות רצופה וארוכת טווח ללא "חודרנותם הפוגענית של הוריהם [הביולוגיים] בחייהם". בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי יש להניח שאימוץ פתוח יקשה עוד יותר על מציאת משפחה מאמצת לא' ונ', שהם ילדים בעלי צרכים מיוחדים ויש קושי לאתר להם משפחה מאמצת. גם מסיבה זו נקבע כי אימוץ פתוח אינו לטובתם.

           המבקש וכמוהו המבקשת לא השלימו עם פסק-דינה של ערכאת הערעור ומכאן בקשות הרשות לערער שהונחו בפנינו.

טענות הצדדים בבע"מ 1179/13

6.        המבקש טוען כי בניגוד למקרים אחרים שבהם מורה בית המשפט על אימוץ ילדים חרף התנגדות הוריהם, הוא אדם נורמאלי לחלוטין העובד לפרנסתו וכי טרם ניתנה לו ההזדמנות להיות אב לילדיו. לטענתו, א' ונ' צפויים בכל מקרה לעבור טלטלה קשה מכיוון שמשפחת האומנה שלהם החליטה לוותר על אימוצם, וזהו המועד הראוי לשקול להעביר אותם לחזקת אביהם. על-פי המבקש, הוא ביקש שוב ושוב במהלך הדיונים בערכאה הראשונה ובערעור כי תינתן לו האפשרות להכיר את ילדיו ולפגוש בהם על מנת שניתן יהיה לבדוק את האינטראקציה שלו עימם, אך כל בקשותיו - נדחו. המבקש סבור כי בלא שנערכה בדיקת אינטראקציה המסקנה בדבר חוסר מסוגלותו כהורה - אינה מבוססת דיה. אשר לחוות דעתה של ד"ר אדר, טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי שגה בדחותו את בקשתו לחקור אותה, שכן כלל לא ברור מהם המסמכים שעמדו בפניה ויש לראות טעם לפגם בכך שהסתמכה על חוות דעתו של ד"ר גוטליב. לשיטת המבקש, לא היה כל טעם במינוי ד"ר אדר, אם זו הסתמכה על חוות דעתו של ד"ר גוטליב ועוד הוא טוען כי נראה שד"ר אדר הסתמכה על עובדות שבחלקן היו שגויות, וכי היא לא דייקה באשר ליחסו לילדיו בעבר, טרם שנודע כי הוא אביהם. המבקש מוסיף וטוען עוד כי אין לזקוף לחובתו את הספקות שהיו לו לגבי אבהותו, טרם עריכת בדיקת הרקמות, שכן הוא ידע שהמבקשת מנהלת מערכות יחסים גם עם גברים אחרים, והוא שב ומדגיש בהקשר זה את העובדה שבבדיקת הרקמות אכן הוכח כי ל' אינו בנו.

           בנוסף טוען המבקש כי לא ניתן משקל מספק לנכונותם של אימו ואחיו לסייע לו ביד רחבה בגידול ילדיו ולשיטתו, לא ברור מנין הגיע ד"ר גוטליב למסקנה שמחויבותם של קרוביו לסייע לו בגידול הילדים מוטלת בספק. עוד מציין המבקש כי ד"ר אדר כלל לא פגשה את משפחתו ולכן יש לברר כיצד הגיעה למסקנותיה ביחס אליהם. נוסף על כך טוען המבקש כי מסוגלותו ההורית נבחנה ביחס למצבו הנוכחי, אך יש לקחת בחשבון כי אם ילדיו יועברו לחזקתו יוכל לקבל סיוע של גורמי הרווחה ולאחר שיזכה לחניכה והדרכה סבירה יהיה מסוגל לטפל בילדיו טוב יותר. על כן, סבור המבקש כי אין כל הצדקה להחיל עליו את סעיף 13(א)(7) לחוק האימוץ העוסק במי שאינו מסוגל לדאוג לילדו כראוי "ואין סיכוי שהתנהגותו או מצבו ישתנו בעתיד הנראה לעין על אף עזרה כלכלית וטיפולית סבירה כמקובל ברשויות הסעד לשיקומו". לבסוף, כסעד חלופי, עותר המבקש להחזרת הדיון לבית המשפט המחוזי לחקירת ד"ר אדר על חוות דעתה, ולחלופי חלופין הוא עותר להורות על האימוץ כאימוץ פתוח.

7.        המשיב טוען מנגד כי מתקיימות במקרה דנן שלוש עילות להכרזה על א' ונ' כבני-אימוץ כלפי המבקש והן קבועות בסעיפים 13(א)(4), 13(א)(5) ו-13(א)(7) לחוק האימוץ. אשר לעילות הקבועות בסעיפים 13(א)(4) ו-13(א)(5), העוסקות בהפקרת הילד על-ידי ההורה, טוען המשיב כי הנסיבות שהובילו את ההורה להימנע מלקיים את חובותיו לילדו אינן רלוונטיות, שכן מדובר במבחן אובייקטיבי הבוחן את צרכיו של הילד. לפיכך סבור המשיב כי התעלמות המבקש מילדיו במהלך השנים שחלפו עד שהגיש תביעת אבהות, מצדיקה את הכרזתם כבני-אימוץ כלפיו. אשר לעילה הקבועה בסעיף 13(א)(7), העוסקת בחוסר מסוגלות הורית, טוען המשיב כי הן ד"ר גוטליב הן ד"ר אדר קבעו שהמבקש אינו מסוגל לטפל בילדיו, במיוחד נוכח צרכיהם המיוחדים, וכי אין כל בסיס לשנות מקביעות אלו. אשר להחלטת בית המשפט המחוזי שלא לאפשר למבקש לחקור את ד"ר אדר, טוען המשיב כי זו מתבקשת נוכח הפרוצדורה המיוחדת של בתי המשפט לענייני משפחה, ונוכח התמשכות ההליכים לאורך כשנתיים וחצי, הפוגעת קשות ברווחת הילדים. לבסוף טוען המשיב כי בצדק נקבע שהאימוץ יהיה סגור נוכח עמדת המומחים כי זוהי טובת הילדים ובהינתן העובדה שזוהי ברירת המחדל אשר לא נמצאה סיבה לחרוג ממנה.

טענות הצדדים בבע"מ 2118/13